G-Q8EJJ9Q88W.
 

 

התקווה - ליין אפ

ווידאו גלית – אומן שמאן

2010

הגב נשבר לי התפרק לשנ יים נקודה כואב כמו תחושה של כדור שחודר

כל צעד מזכיר לי  צריכה לחשוב על הבא

לשים לב לא להפיל מהידיים כלום כי להרים זאת פעולה כמעט בלתי אפשרית

ארבע בבוקר תתפשטי שימי את הבגדים בפינה כאן יש ארון תנעלי אותם קחי חלוק

הורידי את השרשרת

אני לא רואה בעניים ואופס אני עם חלוק ירוק מסתובבת מפחדת לא לזוז יותר מידי כי הוא פתוח מאחור יוצאת למחלקה מסתובבת עם עודד כמה טרוטי עיניים מרגישה חולה זריקה לווריד והנה אני בתוך המכשיר

אך בשנייה הכול יכול להתהפך

 

 

עופר-  לפני שלוש וחצי שנים יצאנו לחפש את התקווה-  פעולה שנראתה לנו חיובית כל כך, מלאה באוויר ואופק

להאיר את המקומות החזקים, להניח את הדיכאון, האובדן והמצוקה בצד לרגע

פרויקט מולטימדיה רחב משתתפים, חגיגה של יצירה ותקווה

אתם זוכרים - כמו בתקופת הקמת המדינה: חזון, ערכים, מטרה: למצוא את התקווה

ואנחנו חיפשנו אותה במקומות של מצוקה, של קושי, פריפריה - עוטף ישראל

באותה התקופה מן לא ירד מהשמיים - החליפו אותו פצצות אזעקות ומקלטים

איך הם חיים שם ? מה מחזיק אותם? (אך הם מחזיקים שם את  תקווה?) 

ב'צוותא' קיבלו את הפרויקט, מנהל תרבות תמך, ועדה אומנותית התכנסה, קול קורא - יצא

והתחילו להגיע הצעות של אומנים מהפריפריה לעבודות בנושא

הקבוצה גובשה, נערכה פגישה, יצאנו ממנה מלאים בתקווה

 

(אסתי נכנסת לתוך הקוביות מפרקת את הקיר)  

 

אסתי בית

אחרי יום של ריצות, פגישות, אודישנים, לימודים, טלפונים מזרזים לכל האנשים שמשלמים לך שוטף פלוס 90,לקחת לגן,להחזיר מהגן, להכין ארוחת צהרים, לעשות 3 מכונות כביסה, לרחוץ כיור מלא כלים, לבשל למחר, לשטוף סירים, לנגב 3 אפים זבי נזלת, לתלות כביסה, לעשות כינים, לקפל כביסה, לקרוא תסריטים, לחלק ציונים,  לבדוק שיעורים,,,נשברתי ועשיתי את הנורא מכל- הזמנתי פיצה לילדים,, עשיתי חשבון שגבינה צהובה זה בכל זאת חלבון, רסק עגבניות יכול להחשב כירק אדום, אורגנו,ירק ירוק, הבצק הוא פחמימה, ופחמימה הם בינ כה יאכלו בארוחה,, אז זה לא כל כך נורא,,,זה אפילו בריא!!!

מה שלא לקחתי בחשבון זה את רגשי האשמה שידירו שינה מעיני,על כך שנתתי לילדי הזכים והטהורים את הדבר שאותו הם הכי אוהבים- ג'אנק פוד!1, הרגשתי עשרות אצבעות מאשימות מצביעות רק עלי, זו האמא הזחוחה והמזניחה, שמקריבה את גופם הצעיר והבריא על מזבח העצלות האגוצנטרית שלה,

אני ממש מנסה להיות אמא טובה, כזו שאף פעם  לא צועקת, שתמיד דואגת, שמכילה ומחבקת, ואני  עושה להם סלט בכל ארוחה, ,לא חייבים חוגים   אחרי הגן ,אני מתגוננת, זה לא שאני קמצנית ולא שאני קבצנית, אבל יש גבול לא?? ומה איתי, למה אין גם בשבילי?למה שאני לא אעשה יוגה או אלך למספרה,אחדש קשרים עם  מה שנשאר ממני ומה עם זוגיות? כן, ילדים, גם אמא ואבא צריכים להכיר מחדש , אחרי שנים של פתקים וסמסים," אולי לילה בצימר בלי ילדים, אתם יודעים מה.? הגזמתי – סרט, סרט וארוחה,,לא, רק סרט,,, מה לא מגיע לי,??.אז לא מסתבר שלא,אין לי תקווה ואין לי תקנה, וכנראה שהשנה אני אזכה במדליה של האם הגרועה של השנה.

 

 

מילי ווידאו ראשון –שטחים רמלה

 

 

עופר- בפגישה השנייה הקבוצה התפרקה הם לא הגיעו למפגש..

אחרי כמה חודשי עבודה ומצאנו את עצמינו בלי כלום בידיים חזרנו לנקודת האפס

לך תנסה להדביק תקווה של אנשים לערב אחד של תקווה

כל אחד עם התקווה שלו שלפעמים נוגדת את התקווה האחרת ורק לפעמים כל-כך מתאחדת לאחת

 

אסתי- ולהתחיל מבראשית..התפרק נבנה שוב .. אפה עוד ניתן לחפש את התקווה?  אפה יש מקום קיצוני של התגברות שם צריך לאחוז טוב טוב בתקווה כדיי לשרוד...?

אומנים בתחילת דרכם מקום לא קל להחזיק בו תקווה  כך חשבנו.. שווה בדיקה..

שוב יצא קול קורא תיקי עבודות פגישות וועדה ושוב החלטות דיונים - התרגשות - גיבשנו קבוצה

ויצאנו אל הדרך....

 

וביום הזה שיר – עיגול בווידיאו – עופר מפרק את הקרטונים בונה לבובה ספה מושיב אותה שם

 

קטע ראשון עלית שואלים אותי

 

שואלים אותי, תגידי איפה את רוצה לחיות?
אני אומרת שם
אומרים לי קר שם ומוסיפים תנועה של צמרמורת
גם כאן לפעמים קר אני עונה, למשל בלילה במרפסת, ובמיטה לבד כשהשמיכה נופלת.
אבל שם, כשנופלת השמיכה, הם אומרים, אין מי שירים כי לא חודרים לפרטיות.
שם, כשהשמיכה נופלת היא נופלת בעדינות, בנימוס, היא מבקשת סליחה לפני שהיא נופלת, אני
עונה וסוגרת עוד כפתור בחלוצה להמחזת האמירה.
תגידי, הם ממשיכים, בחלומות מופיעים הגברים באנגלית או בעברית?
אני עונה שבחלומות הגברים שלי שותקים, הרי סיכמנו כבר הכל, כבר אמרנו את כל מה שרצינו
להגיד
מה, כל כך מהר אמרתם שם? כל כך מהר רציתם?
אני אומרת ששם לזמן יש משמעות אחרת. מהר של שם זה לאט של כאן. שם לא ממהרים . לא
דוחפים בתורים, לא מאיצים בחתונות, לא מתאבדים בילדים, לא מתכסים בקמטים. שם לא
מזדקנים כל כך מהר, לא מוותרים כל כך מהר, לא מאבדים כל כך מהר , לא מתים כל כך מהר..
שם מספיקים יותר למרות האיטיות.
ותגידי , הם אומרים. מה עם אהבה,? מה עם חברות
האהבה שם היא בכל מיני צבעים,, אני עונה, היא לא מחפשת להיות דומה לאהבה אחרת
שעומדת לידה. שם האהבה היא בלי מדים, היא בלי גבולות, היא לא תלויה בגדרות.
אז על מה מדברים שם אם אין גבולות ? הם ממשיכים לשאול ושואפים אל הריאות עשן סיגריות
זולות
מדברים שם על דברים שקורים במקומות אחרים, כי שם מה שרחוק נהייה קרוב. וגם לדרך
מתייחסים, יש בדרך אופציות לבחירה. לא כמו כאן כשיש כביש אחד, וים אחד ורכבת אחת, ועם
אחד מי יודע אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו..אפילו הוא נמצא גם בשמים וגם בארץ למרות
המרחק..
תגידי, הם לא מרפים, בוכים שם לפעמים?
בוכים הרבה, אני עונה, ומסירה את החולצה כי שוב נהייה לי חם נורא
. שם כשבוכים, הבכי נשאר פרטי, אף אחד לא לוקח לך אותו, אף אחד לא משאיל.
אז איזה בכי זה אם אף אחד לא רוצה לקחת ? הם מתפלאים וגורמים לי להזיל דמעה
זה בכי אחר, בכי של לקיחת אחריות. זה לא בכי שמילל אשמה על משהו אחר, שדוהר החוצה
ובדרך לוקח טרמפ עוד כמה בכיות אחרות, ישנות, מלפני שנים..שנשפכות על המדרכה ועל
הכביש ממול, ומפריעות לשכנים. שם כשבוכים מתחשבים בשעת היום ובמזג האוויר ואם יש
ילדים קטנים בבית ואם עומדים להגיע אורחים. יש סדר שם בבכי, הבכי יודע מתי התור שלו מגיע
ואיך להשתמש בתור כמו שצריך,
נכון, יש תורים בכל מקום.. הם נזכרים ומדביקים שארית של מסטיק על גב כסא שמלפנים.
אני מרימה גבה...סוג של ציון טריטוריה הם מסבירים את הפעולה.
תגיד לא מפריע שהכל כל כך נקי, והכל קורה בדיוק בזמן, ואף אחד לא מאחר, ולא צועקים
עלייך אם אתה הולך לאט מדי, או אם אתה מסתיר, אם חייכת ככה סתם או אם שכחת לחייך איך
מתנהלים ככה בלי לקבל פידבק קיומי?
מתנהלים, אני עונה בקול חלוש,
..מתנהלים..בלי פידבק, בלי תגובה, בלי טרוניה, בלי אכזבה. מתנהלים בלי להרגיש אשמה..
שואלים אותי: שוב , תגידי איפה את רוצה להיות?
אני אומרת שם
אומרים לי קר שם ועושים תנועה של צמרמורת
גם אני עושה תנועה של צמרמורת ואומרת כאן יורים
אומרים לי גם שם יירו יום אחד זו אופנה שמתפשטת
מחניק לי כאן, אני עונה, גם בזמנים של שקט, ומפזרת את השער להרגיש יותר מאווררת
תגידי ומה עם שורשים?
באיזו אדמה? ש ל אחת מלבבת מקבלת? מכילה או של אחת יבשה? מקוללת? אדומה?
שורשים של שירים של טקסים של אחיזה/אימה, הם אומרים ופותחים גם הם כפתור בחולצה
אני אומרת ששם לשירים יש מלודיה עשירה ובטקסים יש זימון לחיים ולא לקבורה ושאם הם פותחים
את החולצה תפרוץ להם הבטן שגדלה
זה סימון של שפע, הם מפרשים את הפעולה
אני לא עונה ומכסה את העיניים עם השער כתשובה
שתיקה
שתיקה ארוכה
תגידי, אז למה כאן את? שאלה מפתיעה
כי שם קר, לפעמים קר נורא. והאהבה שם היא באנגלית, עם מבטא, לפעמים שבורה, לפעמים
מכאיבה.
כמו שכאן, אלא שכאן אפשר להשבר ליותר זמן, כאן הכאב הוא לגיטימי, אפשר לחוות אותו בקול רם,
בלי להגיד אקסיוז מי או פארדון, פשוט לחוות כאב בגאווה
עד מתי רצית לכאוב ?הם שואלים, מרימים גבה שעירה .
אני שוב לא עונה אני לא מחליטה ומכסה את האזניים בשמיכה כנראה שאהיה זקנה בלי החלטה

התקווה קארפ – הבובה עם סיגריה – "סוג של טריטוריה..." מסתכלת

 

 

אסתי מחוץ לבית

חברתי הטובה עברה כריתת שדיים, הוצאת שחלות, כימותרפיה והקרנות, סרטן שד זה לא טוב, אומרים אחת מתשע, במציאות זה אחת לשבע, לשש??הרבה יותר. מה נשאר חוץ מתקווה וקצת הומור? להפוך את הבלתי נסבל –לנסבל. הנה עכשיו יש לה שדיים קטנים , מוצקים, אפשר ללכת ללא חזיה, ללבוש שמלת כתפיות דקיקה בלי חשש, 20 קילו פחות,וקיבלתי ממנה שק של בגדים שעכשיו גדולים עליה אבל עדיין טובים עלי,ניסיתי את זה בתור תקווה,,,חסכתי קניות של שנה לפחות, וזהו, החלטתי. אני בעד, אני חיובית, אני אשנה, אני אשתנה,אני אקדיש לעצמי,אשקיע בי. קודם כל נתחיל בדיאטה הליכות, שחייה, אופנים,ספורט,  קצת ספורט לא יזיק, אומרים שזה גם עושה מצב רוח טוב,,אחר כך אני אמתח את הבטו, אשאב שומנים, אחתוך בזרועות, אמלא קצת שפתיים, בוטוקס במצח ליישר את קמטי האין תקווה, לגהץ את הפנים, אולי גם ניתוח אף קטן ואתחיל מחדש. יפה,חטובה, מצליחה, מלאת תקווה, רוקדת עם כוכבים

 

צלצלתי לסוכנת שלי,שאלתי אותה מה אני צריכה לעשות על מנת להגדיל את סיכויי להתקבל לתוכנית  הראליטי הבאה, הסוכנת אמרה שאני צריכה להקטין את עצמי,,לא הבנתי אם היא מתכוונת פיזית, רגשית או אינטלקטואלית, אז החלטתי לעשות את שלושתם

רצתי לד"ר קליין (שעת ריצה 400 קלוריות)ששאב לי , פה פה ופה,כבר הרגשתי הרבה יותר בטוחה בעצמי,אז נסעתי לאודישן,בדרך נכנסתי במישהו במכונית,"יא מטומטמת, אישה, תחזרי למטבח" אחחחחח זה כל כך נעים לחיות בישראל!!!נרעשת קצת, החלטתי להתאושש עם כוס קפה הפוך, על מים עם חלב דל וסוכרזית,,ולשפר את מצב רוחי!.אחרי 2 כוסות קפה, 4 עיתונים ו10 הומלסים, קמתי מעודדת ומלאת תקווה לאודישן,,,

הם אמרו שאני שמנה מידי.(אני??) אז השארתי את האוטו בחניה ורצתי לקוסמטיקאית.(שריפת קלוריות) שהזריקה לי בוטקס, כאן. כאן וכאן ו"בונוס" היא גם נפחה לי קלות את השפתיים..סקסי..ממנה עברתי למספרה, החלקתי, צבעתי לבלונד ,וקצצתי קילו!! מהרעמה, עשיתי ניתוח אף קטן,  הקטנה חזה והרמה חזה (עוד 3 קילו)וחזרתי

 

עברתי לשלב השני!!נכשלתי בגלל אובר אינטיליגנציה, אז שאבתי עוד מפה (מח) ועל הדרך צפיתי 24 שעות ברצף בערוץ 2- עכשיו, כשאני מושלמת, החלטתי להאחז בתקווה חסרת הסיכויים שהפעם אחזור הביתה בשלום, ויצאתי לכביש.

עקפו אותי מימין, קללו אותי משמאל,בכל רמזור ארב לי הומלס להרוס לי את היום, לא ויתרתי על התקווה ושלמתי עליה,,רגע,,14000 מתיחת בטן, 10000 אף,15000ציצים.5000 שמלה חדשה, 2500 משקפי שמש תואמות, 1500 מגפים אופנתיים,(אז מה אם אין חורף) החלקה , צביעה תספורת 1000, דיאטת אשכוליות, מרזי מורית, שומרי משקל, דרך המלך, מירי בלקין , לפי צבעים, לפי הפרדות, אטקינס, ...תכפילו ב20 שנה,,אני חייבת למלא לוטו!! עוד לא אבדה תקוותי

 

 

אסתי-  שנה נערכו חזרות פגישות ובדיקות של קונספט היו רגעים יפים אך

לאט החלו הסדקים מחלוקות על דרך על הנהגה על קונספט

ואז שבוע אחר שבוע פרש אחד ועוד אחת ועוד אחד ו...

אחרי שנה הקבוצה התפרקה

זה לא נדבק הדברים לא מתחברים לכדיי תקווה  ייאוש זאת הרגשה קלה  אפס תקווה

 

עלית 2  עופר האומנם

 

בובה עפה ומתיישבת .

 

 

בדרך נמאס אתה מוצא את עצמך מתהלך עם גוף כואב ונשמה טרוטה מסתובב עושה מטלות

היומן מלא דחוס רגע לנשימה? ואז מגיע הרגע שבו אתה מחליט לאסוף את עצמך לשבור תוכנית חיסכון  ולחפש את האופק במקום אחר אולי שם התקווה תתאסף לכדיי אופק פתוח ואמונה תבצבץ

מוריד מעצמך את המטלות מוחק ימים ביומן קונה כרטיס ונוסע רחוק

 

 מילי – הודו

 

אסתי – מונולוג בית 2

. לקח לי שעה לשכנע אותה להתלבש, הן החליפו 5 פעמים בגדים, הכנתי ארוחות בוקר , ארזתי במזוודונת לגן,גערתי בהן, ומיהרתי לדרך, הן עצרו ליד כל כלבלב מרוט וצרחו, "איזה חמוד, אפשר ללטף?" וחתול פצוע, "מסכן,אמא , זה בן או בת?"  כל פרח נובל שנשר "יאאא,פרח ורוד, אני הכי אוהבת ורוד", ושבלול "אפשר לקחת?" וחיפושית, "פרת משה רבנו,אמא, בואי נביא לגן" ןספסל "אני עייפה, יש לי רגלים קטנות",סבלנות איפה קונים סבלנות,,תנשמי אסתי, תנשמי. זרזתי אותן לפני שיסגרו את השער, שאותו פותחים למאחרים (שזה תמיד אנחנו, לפי מבטה המוכיח של הגננת) ב9 בדיוק לחמש דקות על השעון

חזרתי הביתה, מותשת, עורגת לחזור למיטה, לאחרונה ,אני נהיית מאד עצבנית, וחסרת מנוחה בבית

הצלחתי בשנים האחרונות לא להדליק רדיו בכל שעה עגולה, גם לא במבזקי חצי, ביטלתי את המנוי לכל העיתונים, דף הבית שלי הוא לא וואלה ולא ואי נט ולא עדכוני חדשות, לפייס בוק אני מגיעה רק אחרי שהיום נגמר וטלביזיה מוגבלת לערוץ42, הופ. תקווה,הופ,

ובכל זאת המציאות פולשת, זה מתחיל בטלפון בבוקר שרוני אחי מעדכן מי מת (הוא מתחיל את הבוקר מוקדם, ובמודעות אבל)ממשיך לאמא שלי, שפשוט לא מאמינה שאני לא יודעת מה קורה בעולם, מתקשה להאמין שזה רצוני ומתעקשת לעדכן אותי במה שרוני לא הספיק. אח"כ בחברים שמעדכנים אותי במה קורה  ב"תעשיה" בקרנות, בתיאטראות, בצילומים, והשיחה כמובן מתחילה ב"את לא מאמינה כמה זה מושחת, מושחתים, מושחתת,השחתה, שחיתות, על כל הטיותיו  ולקינוח  הס.מ.ס היומי מהבנק, יתרתך עומדת על ס"כ של, מינוס כך וכך הנוגע במסגרת או מחוצה לה,,

עשר בבוקר, עייפתי,מיציתי, אני רוצה לחזור לישון,איפה מוצאים תקווה? תקוונת, איזו תיקי קטנה

כן ,, ילדים זו תקווה!,אמנם מאז שנולדו אני הרבה יותר שמנה, הרבה יותר עייפה והרבה הרבה יותר עניה, ובכל זאת,ילדים זו שמחה

אוריאל, בן 11 אבל אני כבר רואה אותו חייל, במדים, מאבד את המבט הנבון, התמים הבהיר יאוש

הבנות בנות חמש, אלוהים כמה פדופילים נתפסו כאן, כמה תלמידים התעללו בבנות כיתם או קטנות מהם,כמה אנסים מסתובבים חופשי ולא עברו סרוס כימי??יאוש!!!

טוב, אני כבר מבינה שזה לא היום שלי, אז אולי אצא לשתות קפה בחוץ? אקרא עיתונים בקפה בשמש אפגוש עשרות אנשים אופטימים שיושבים בבתי הקפה עם הלפ טופ וכותבים את התסריט הבא שלהם, שאיתו הם יפצחו את הנוסחה

טלפון, מרוון , חברי מה את עושה? אני הולכת לשתות קפה, " אתם היהודים חיים טוב, ייאוש,ממתי נהייתי היהודים, פעם היה לי שם פרטי, שם חיבה,מתי נהייתי "היהודים" פעם הייתה לי תקווה

 

מילי- ערבים

 

 

 

עלית –מתחיל בהקראה בחושך

במקביל אור עולה על הבובה עופר לאט מוציא אותה החוצה מהאולם

ואז ווידאו בו היא מדברת ירידה במדרגות

:

תגידי הם אומרים, נו אז איך לך כאן?
אני קצת נבוכה, ההחלטה עוד לא נעשתה..אני עדיין כאן כבר לא מעט שנה.
בייתי, אני עונה, אבסורד, אני ממשיכה, זורקת את העיתון ויורדת עם הבן שלי לגינה.
הם יורדים אחרי, חלקם בריצה, חלקם בדחיפה, כולם מנפנפים באיזושהי אמירה.
את רואה כאן את לא לבד, הם מסדרים לעצמם את הנשימה, אם תרצי או לא תרצי, זו לא
שאלה.
..תגידו אני אומרת , מה אכפת לכם אם אני כאן או שם? הרי יש כאן כבר מספיק בשביל מדינה
כל כך קטנה .
הבן שלי כבר רץ, אני לא משיגה...
אז זהו שאכפת ,הם עלו על נקודה, ותמיד צריך שיהייה עוד משהו שיביע דעתו על המצב
הנורא.
ולא נעים להתלונן בפני מתי מעט בלבד. וחשוב שיגדל דור שאת אפשרות השינוי ילמד.
כי אנחנו קצת עייפנו, הרי שאלנו ללא הפסקה, ומלכתחילה אנחנו מתנהלים מחוסר ברירה.
אני פתאום מבינה שאין כאן בחירה, איזו הקלה...אוכל לחיות בשקט כזקנה בלי החלטה.

 

 

בגן המתרחש, - עופר וגלית

(אסתי  ועופר מכניסות את התמונות לארגזים)

 

 

 

גלית - זה לא נדבק הדברים לא מתחברים לכדיי תקווה אחת הפרויקט לא מצליח לקראת

התחלתי לשאול אומנים שנמצאים מסביבי האם..? והם  אמרו כן !

יצאנו בשלישית לדרך כל אומן עשה 3 פיסות תקווה התחלה אמצע וסוף

וחיברנו הכול למופע אחד שעלה בצוותא במרץ 2010

לך תמצא  תקווה במדינה שלנו תשעים ושבע אחוז ייאוש ו 3 אחוז תקווה

יומיים אחריי הייתי בבית חולים עם גב שבור

בסאונד מאחור צחוק של ההליכה עם אסתי שעובר בווליום את המילה תקווה.

 

 

אסתי מדליקה משואה

במקביל בונים את הקיר מחדש – עופר דוד דייויד וגלית

 

אומן שמאן

התקווה שלי עם חתיכות מהערב

23503_422048348988_4288892_n.jpg